על סעיף קטן ומזיק עד מאוד בהצעת "חוק השכירות ההוגנת"

ראשית, אם מישהו יודע איפה אפשר לקרוא את נוסח ההצעה (ולא כתבות בעיתונות עליה), אשמח אם יאיר את עיניי.

מהדיווח בעיתונות, החוק ברובו לא כל כך נורא, וחלקים ממנו עשויים להועיל. אבל יש סעיף אחד שהוא פשוט אסון לאנשים הכי חלשים בחברה: הסעיף שקובע שדירה בת פחות מ-26 מ"ר אסורה להשכרה הוא חתיכת איוולת שתפגע בשוכרים הכי-הכי חלשים. במכה אחת מוציאים מהשוק מספר גדול של דירות שיש מי שרוצה לגור בהן. מה יעשו הדיירים של אותן דירות? מישהו בונה בשבילם דירות חלופיות שיעלו להם אותו שכר דירה? לא. הם יצטרכו לעבור דירה (הוצאה של מאות שקלים במינימום, בקלות מגיעה גם לאלפים), ולהתחרות על הדירות הפחות-קטנות עם כל מי שגר באותן דירות כרגע.

זו נקודה קריטית, שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל צריך כנראה לציין אותה. מספר מסוים של אנשים רוצים לגור בזול במקום מסוים. מס' הדירות בנות חדר ושני חדרים לא גדל - לא בונים דירות כאלו יותר. ועכשיו הממשלה רוצה לחסל בפועל חלק מאותן דירות. אז מה יקרה למחיר? הוא יעלה. כמו ש 1+1=2, המחיר יעלה. יזנק בבת אחת, כי מוציאים מהשוק בבת אחת מספר גדול של דירות. הדירות הללו יימכרו בזיל הזול (כי כבר אי אפשר להשכיר אותן) לרווקים עם כסף שרוצים לגור בדירה קטנטנה, אבל מעט מאוד בעלי אמצעים יירצו לגור בדירה כזו בעצמם, אז רובן יוסבו למחסנים או יימכרו לגורם עברייני כזה או אחר שיודע לעקוף את החוק המטופש. בהערת אגב, מדובר במכה כלכלית לא קטנה לבעל הדירה, והמחוקק לא הולך לפצות אף משכיר על אובדן ערך הדירה, שעשויה להיות הנכס העיקרי שלו.

 
אבל נניח לבעלי הדירות ונחזור לדייריהם. הביקוש לדירות מעל 26 מ"ר יזנק כי הוספנו לביקוש את כל מי שגר כרגע בדירות סטודיו קטנות. לפיכך, המחיר שמשלמים האנשים שחיים הכי בדוחק, שגרים בדירת 20 מ"ר כי זה מה שהם יכולים לשלם עליו, יזנק - וחלקם יושלכו לרחוב, כי אין להם כסף לשלם על דירה שראויה למגורים בעיני הגב' לבני והאדון לפיד. חלק אחר יעבור לדירה יקרה יותר, אבל הם יצטרכו לוותר על תרופות, או לימודים, או זמן פנוי מעבודה, או כל דבר אחר שחשוב להם יותר מאשר לגור בדירה של יותר מ-26 מ"ר. כי הרי שום דבר לא מנע מהם לעבור לדירה גדולה יותר לפני שהחוק הזה הוצע, מלבד חיסרון כיס. החוק לא יפתור להם את בעיית חיסרון הכיס, הוא יחמיר אותה: עכשיו הם ייאלצו לשלם שכ"ד יותר גבוה, כי מציעיו חושבים שהם יודעים טוב מהדיירים של אותן דירות איך להוציא את כספם (המועט). גב' לבני, יחד עם האדונים לפיד וחולדאי ונציג הסטודנטים, החליטו שאותם אנשים צריכים להוציא יותר על דיור, ולא משנה על מה הם צריכים לוותר בשביל זה. תודה רבה, גברת לבני ואדון לפיד, בבקשה תנוחו.

אז אני לא הולך ליילל כאן על בולשביזם ומה לא, אבל אם טיפה אכפת לכם מהחלשים באמת, אז תעשו מה שאתם יכולים כדי שהסעיף הרע הזה יוסר מהחוק.

מחשבה מעוררת חלחלה

כל מה שכתוב פה נשמע לי הגיוני. המסקנה האופרטיבית קשה לעיכול. אני איאלץ לישון על זה כמה ימים או שנים, כמו שאני אוהב.

על מחאות חברתיות ועל סולידריות

אפשר להתלונן על יוקר המחיה. אפשר להתלונן על מחסור במשאבים למטרות שונות. אפשר להתלונן על אי-שוויון, ובכל המקרים חלק מהתלונות הללו יהיו מוצדקות.

אבל כשדורשים שינוי, חשוב להבין על מה אנחנו דורשים לוותר, מי צפוי להיפגע מהשינוי ומה אנחנו מוכנים להקריב כדי לשפר את מה שלא תקין בעינינו. אני מתרשם שרבים מהמשתתפים של מחאות כלכליות כאלו ואחרות מסרבים לענות על השאלה "מאיפה ניקח את הכסף". הסיבות הן טקטיות - אם נגיד שצריך, למשל, להקטין את תקציב הביטחון, נאבד את תמיכתם של אלו שבעיניהם הפחתה כזו תהיה פגיעה בלתי נסבלת בביטחון. אם נגיד שצריך להעלות מיסים, נפסיד את תמיכת המתנגדים להעלאת מיסים. הבחירה הזו הניבה בשעתה הפגנות רבות משתתפים, שעשו הרבה רושם על הדרג הפוליטי לפני כמה שנים. התוצאה היתה, בין היתר, "הישגים" מעט מפוקפקים כמו סבסוד לגני ילדים (החלטה שעוזרת למרובי-ילדים בפרופורציה למספר הילדים שיש להם, ופוגעת במשלמי המיסים, כל אחד יכול לעשות חשבון באיזה צד הוא נמצא). משום שהמוחים סירבו לחשוב מי נפגע מהשינוי, הם קיבלו שינוי שפוגע ברבים מהם-עצמם. (מחקתי את הדוגמה הזאת, קצת כי חינוך חינם זה אחלה, ובעיקר כי היא לא תומכת בטיעון, ואני לא רוצה שישתמע כאילו אני מתנגד למימון ציבורי לחינוך).

כשלא מדברים ולא חושבים על המחיר ועל מי שיצטרך לשלם אותו (בין אם זה תלמידי ישיבות, טייקונים, משלמי מיסים או צרכנים של שירותים חברתיים אחרים), מזמינים את הפוליטיקאים לפגוע בתחומים חשובים אחרים. יאמר ראש הממשלה: רוצים דיור ציבורי? טוב, נפטר את האחיות בבתי הספר. רוצים גנים בזול? טוב, נקפיא את קצבאות הזקנה.

אם נזדעק ונאמר זה לזה, "לא לא לא! לא לכך התכוונו!", כבר יהיה מאוחר מן הסתם, אבל אולי תימלך הממשלה בדעתה ותחליט במקום זאת להגדיל את הגירעון - הרי מעולם לא קרה בארצנו שפוליטיקאי נענש בקלפי על הגדלת החוב הממשלתי. כשהחוב גדל, תשלומי הריבית גדלים (כי משלמים ריבית על סכום גדול יותר), ובסוף ממילא מחזירים את הכל (או פושטים רגל - לא מציאה גדולה). בשלב מסוים, כבר אי אפשר להגדיל את החוב בלי לאבד אמון מצד המלווים, וכל שקל שאנחנו לווים מקרב אותנו לנקודה הזאת. בקיצור, הגירעון של היום הוא כסף שנחזיר או לא נוכל ללוות מחר. יש גם דרכים אחרות להסתיר את המחיר של דרישות חברתיות אבל המחיר תמיד קיים, והוא עלול להיות גדול יותר מהתועלת המשוערת, אם לא נחשוב, ומראש, מאיפה יגיע הכסף.

בטח אמרו את זה לפניי: חלק מהאנשים רוצים משהו, ולא אכפת להם כמה זה יעלה. בחייהם האישיים הם צריכים לנסוע לחו"ל, גם אם אין להם גרוש ליום סגריר. כאזרחים, הם צריכים שירותים חברתיים, גם אם זה בסופו של דבר יעלה להם יותר, או יפגע במישהו שנזקק יותר מהם. אם מסרבים לחשוב על המחיר של הדרישה, איך אפשר לדעת שהמחיר מוצדק?

כשאנחנו בוחרים לדרוש יותר לעצמנו, מבלי לחשוב על המערכת שאנחנו נתונים בה ועל שאר המשתתפים באותה מערכת, אנחנו הופכים לקבוצת לחץ. עוד קבוצת לחץ אחת בין רבות אחרות. כל קבוצת לחץ מרוכזת בעצמה, דורשת יותר משאבים עבור עצמה, ומנשלת, בעקיפין, את כל מי שמחוץ לקבוצת הלחץ. זה בדיוק ההיפך מסולידריות, שחלק מהמוחים בוודאי מייחסים לעצמם. והחלשים באמת, שאין להם קבוצת לחץ אפקטיבית, פשוט יזכו להתעלמות.

כל זה לא אומר, שמחירי הדיור או המזון הם הוגנים. זה לא אומר שהממשלה עושה את מלאכתה נאמנה, או שאין על מה למחות. אבל זה אומר שחובה עלינו להיות ספציפיים בדרישות הפוליטיות שלנו. עלינו להגיד: אנחנו רוצים רפורמה מסוימת, אנחנו צופים שהרפורמה הזאת תפגע בקבוצה מסוימת, ואנחנו סבורים שהפגיעה הזאת מוצדקת כי היא קטנה יותר מהתועלת שתיגרם לנו או לאחרים.

למשל, אפשר לדרוש דיור ציבורי, ולקבוע שהמימון לדיור כזה צריך לבוא, נאמר, מהעלאת מס הכנסה על בעלי הכנסות גבוהות. זו טענה לגיטימית, אבל אסור לנו להתחמק מהאתגר להצדיק אותה. אסור לנו להתחמק מהמחלוקת עם מי שחושב שהעלאת נטל המס תפגע בכולנו בסופו של דבר. עלינו לטרוח להצדיק את הדרישה הזו כלפי עצמנו וכלפי מתנגדינו, גם כדי שהדרישות יהיו הגיוניות, גם כדי שלא יכייסו אותנו בכיס אחד כדי למלא לנו כיס אחר, גם כדי שלא נפגע בעקיפין בחלשים מאיתנו, גם כדי שלא נתעלם מבזבוזים שונים שהדרישה שלנו עלולה לגרום להם, וגם כי אחרת, אנחנו פשוט נזכה ליחס החשדני שרוב קבוצות הלחץ ראויות לו: היחס השמור לחזירים, שתובעים עוד לעצמם ומתעלמים מכל השאר ¹ .

---

1 עם החזירים הסליחה^↩