יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

מפלגת חוק המספרים הגדולים

רבים שואלים (אך לא אותי): כיצד ניתן להתגבר על שליטתן של קבוצות לחץ במפלגות הגדולות? כלומר, אלו שיש בהן פריימריז, לא הדיקטטורות של לפיד וליברמן.


התשובה מתחלקת לשלוש:


1. שינוי החוק כך שבבחירות הכלליות כל מצביע יבחר גם מפלגה וגם מדרג את המועמדים בתוך המפלגה (ראו הפוסט הקודם). הקדים אותי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמציע (בין היתר) הצעה דומה.


2. עד שישונה החוק (בעגלא ובזמן קריב), אין ברירה אלא להתפקד למפלגות קיימות ולשנות מבפנים, עד כמה שאפשר.


3. כשמספיק אנשים דומים בדעותיהם ירצו בכך, יהיה ניתן להקים מפלגה שיש לה "מערכת חיסונית" שדוחה קבוצות לחץ. בקיצור נמרץ, הדרך לעשות זאת היא:


א. חלוקת הבוחרים באקראי לקבוצות קטנות (להלן, "קבוצות הערכה").

ב. כל קבוצת הערכה אחראית על בחינה של מספר קטן של מועמדים (למשל 4 או 3) ודירוגם. כל מועמד נבחן על ידי מספר גדול של קבוצות הערכה, וכל קבוצת הערכה מקבלת צירוף שונה של מועמדים.

ג. משקללים את ההעדפות של קבוצות ההערכה כדי לקבל דירוג של המועמדים.

ד. כל עוד העדפות הבוחרים אינן מובהקות, ממשיכים ליצור קבוצות הערכה אקראיות כדי שידרגו מועמדים אשר הסדר ביניהם איננו מובהק סטטיסטית (אבל מתישהו מפסיקים עם זה כי לאנשים יש גם חיים).


למה התהליך הזה דוחה קבוצות לחץ? בניגוד לפרייימריז המקובלים, בו קבוצת הלחץ יכולה למקד את כוח ההצבעה שלה במספר קטן של מועמדים וכך להקפיץ אותם מעבר למתחריהם, בשיטה הזאת הקולות של ציבור הבוחרים הכללי שבקבוצת ההערכה לא מתפזרים על מספר גדול של מועמדים, ובכך ניטל מקבוצת הלחץ יתרונה העיקרי. משום שבשביל לתחזק קבוצת לחץ צריך להשקיע משאבים (הבוס של הקבוצה משחד, בדרך זו או אחרת, את חברי הקבוצה), קבוצת לחץ שתנסה להשתלט על המפלגה לא תהיה רווחית - לבוס של הקבוצה יהיו "הוצאות" בדמות טובות הנאה שהוא צריך לספק, בדרך זו או אחרת, לחברי הקבוצה, אבל לא יהיו לו "הכנסות", כי הוא לא יצליח להשפיע משמעותית על רשימת המפלגה לכנסת.


עוד יתרון חשוב של השיטה הזו: משום שכל בוחר צריך רק לגבש דעה על 3-4 מתמודדים, משאבי הקשב של הבוחרים לא יותשו על ידי עודף אפשרויות, ויהיה לבוחרים סיכוי לקבל החלטה מעט יותר מושכלת. בכך אנחנו מפחיתים בעקיפין את ההשפעה של פרסום (שכן החשיבות של פרסום עולה ככל שלבוחר יש פחות ידע - פרסום ממלא ואקום של חוסר דעה). הפחתת ההשפעה של פרסום אף תפחית את התלות של מתמודדים בתורמים (אם כי לא תבטל אותה לחלוטין [*]).


פשוט, לא? הצטרפו אלי ויחדיו נקים את מפלגת חוק המספרים הגדולים! זו תהיה מפלגה כל כך מוצלחת, שבשנת 2060 לכל המאוחר נכבוש את השלטון ונחזיר את המדינה לאזרחיה!


[*] - כדי להשתחרר מהשפעת התורמים כמעט לחלוטין צריך להשקיע הרבה משאבים ביצירת היכרות מעמיקה של כל בוחר עם המועמדים אותם עליו לדרג. זה רצוי מאוד, אבל גם דורש מחויבות גבוהה של המצביעים. לא פסול בעיני לדרוש מחויבות כזו מחברי המפלגה שרוצים להשתתף בהצבעה, אבל זו סוגיה בפני עצמה.

יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך להיחלץ מהצרה שנקראת "פריימריז"

מערכת דילים נוספת שמעצימה את האפקטים האלה ולעולם לא זוכה לכיסוי בעיתונות היא מערכת שיתוף הפעולה הבלתי רשמי בין הוועדים השונים. לקראת יום הדין יישבו הפוקדים המרכזיים מטעם הוועדים לישיבת תיאום גורלית, מעין ישיבת מטכ"ל של האוגדונרים הראשיים שמתכוונים לשנע את כוחותיהם ביום הפריימריז. במקרים האלה יידונו בעיקר מקרי הקיצון, כלומר במי תומכים 'מלא־מלא' ולמי 'הולכים על הראש'. מועמד שיקבל תמיכה מלאה מהמטכ"ל של הוועדים יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. ביום הפריימריז יזרמו אליו 7,000–10,000 קולות מבלי שנקף אצבע למען הציבור. כל מה שהוא עשה זה חסם בשקט, מתחת לרדאר, רפורמות בעד הציבור הכללי - והנה הוא כוכב גדול בפריימריז ובמפלגה ומטאור בפוליטיקה הישראלית.
הציטוט לעיל לקוח מתוך כתבה מעולה שפורסמה כאן. אם עוד לא קראתם את הכתבה הזו, אולי לא תבינו את המוטיבציה להצעה המשונה שאשטח כאן. אז בבקשה לקרוא לפחות את החלק הראשון (זה שנכתב על ידי חבר-הכנסת עלום-השם), ואחר כך לחזור לכאן. תודה.

בקטע שקראתם זה עתה, ראינו כיצד נשלטות המפלגות בהן יש פריימריז על ידי קבוצות לחץ מאורגנות היטב. הגם שהקטע המצוטט שם את הדגש על וועדי עובדים, קבוצות הלחץ המיוצגות מעבר לגודלן באוכלוסיה כוללות גם ראשי חמולות, מיעוטים אידיאולוגיים, חקלאים, חובבי קבלה ונהגי מוניות. קיימים גם בעלי ההון כמובן, אבל ייצוג-היתר שלהם מושג בדרכים אחרות. קיימת דרך לצמצם משמעותית את עוצמתן המוגזמת של הקבוצות הללו. איך? יש לשנות את שיטת הבחירות לכנסת כך ש:

1. ביום הבחירות, כל מצביע רושם על טופס ההצבעה את שם המפלגה המועדפת עליו.

2. בנוסף לשם המפלגה, המצביע מדרג את מועמדי המפלגה על פי העדפותיו.

3. חברי הכנסת שבכל מפלגה נקבעים על פי מספר הקולות למפלגה והסדר שבו הם מופיעים על טפסי ההצבעה של חבריה.

יש כמה דרכים לאחד את הדירוג בטפסי ההצבעה לכדי דירוג סופי של המועמדים בתוך כל מפלגה. שיטה פשוטה יחסית היא לספור מלמעלה: קודם מוצאים מי דורג הכי הרבה פעמים במקום הראשון, והוא נבחר ראשון. אח"כ מוצאים מי מהנותרים דורג הכי הרבה פעמים במקומות הראשון או השני, והוא נבחר שני. אח"כ מי מהנותרים דורג הכי הרבה פעמים במקומות 1-3 וכו' עד למילוי מכסת חברי הכנסת של המפלגה.

שיטה זו היא וארייציה פשוטה של שיטת בחירות שנקראת STV, שמשמשת בתהליכי בחירות מסוימים באירלנד, במלטה, בסקוטלנד, הודו, ועוד. בויקיפדיה יש תיאור מאוד מסובך של כללים מורכבים לתרגום הטפסים לדירוג הסופי, ואני לא מבין למה צריך לסבך כל כך הרבה. אבל לא משנה באיזה שיטה סופרים את הקולות, העיקר הוא שאין פריימריז.

איך זה עדיף על מה שיש לנו היום? הייצוג של קבלני הקולות ייקטן פי עשרה לפחות: בעוד שבפריימריז האחרונים בליכוד הצביעו 73 אלף איש, ב-2013 הצביעו למפלגה 885 אלף אנשים. בפריימריז ב-2009, הצביעו רק 48 אלף חברי מפלגה [1], וזה כבר יחס של אחד לשמונה-עשרה.

תוצאת לוואי נעימה של המעבר לשיטה החדשה הוא העלמות התופעה הלא-מאוד-דמוקרטית של התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת. המפלגה תייצג את מצביעיה, ורק אותם. סביר גם ששינוי כזה יעודד את הציבור הרחב להתעניין מעט יותר בהרכב המפלגות להן הוא מצביע, וזו תוצאה רצויה בפני עצמה.

ומה לגבי הקבוצה האחרת שמיוצגת יתר על המידה, בעלי ההון? גם אותם אפשר להחליש, אבל בשביל זה צריך לשלב שיטה אחרת - למשל סורטיציה, וזה כבר דיון בפני עצמו.

[1] - פנחס וולף ב"וואלה!", 2008-12-09

יום שבת, 29 בנובמבר 2014

על סעיף קטן ומזיק עד מאוד בהצעת "חוק השכירות ההוגנת"


ראשית, אם מישהו יודע איפה אפשר לקרוא את נוסח ההצעה (ולא כתבות בעיתונות עליה), אשמח אם יאיר את עיניי.
מהדיווח בעיתונות, החוק ברובו לא כל כך נורא, וחלקים ממנו עשויים להועיל. אבל יש סעיף אחד שהוא פשוט אסון לאנשים הכי חלשים בחברה: הסעיף שקובע שדירה בת פחות מ-26 מ"ר אסורה להשכרה הוא חתיכת איוולת שתפגע בשוכרים הכי-הכי חלשים. במכה אחת מוציאים מהשוק מספר גדול של דירות שיש מי שרוצה לגור בהן. מה יעשו הדיירים של אותן דירות? מישהו בונה בשבילם דירות חלופיות שיעלו להם אותו שכר דירה? לא. הם יצטרכו לעבור דירה (הוצאה של מאות שקלים במינימום, בקלות מגיעה גם לאלפים), ולהתחרות על הדירות הפחות-קטנות עם כל מי שגר באותן דירות כרגע.

זו נקודה קריטית, שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל צריך כנראה לציין אותה. מספר מסוים של אנשים רוצים לגור בזול במקום מסוים. מס' הדירות בנות חדר ושני חדרים לא גדל - לא בונים דירות כאלו יותר. ועכשיו הממשלה רוצה לחסל בפועל חלק מאותן דירות. אז מה יקרה למחיר? הוא יעלה. כמו ש 1+1=2, המחיר יעלה. יזנק בבת אחת, כי מוציאים מהשוק בבת אחת מספר גדול של דירות. הדירות הללו יימכרו בזיל הזול (כי כבר אי אפשר להשכיר אותן) לרווקים עם כסף שרוצים לגור בדירה קטנטנה, אבל מעט מאוד בעלי אמצעים יירצו לגור בדירה כזו בעצמם, אז רובן יוסבו למחסנים או יימכרו לגורם עברייני כזה או אחר שיודע לעקוף את החוק המטופש. בהערת אגב, מדובר במכה כלכלית לא קטנה לבעל הדירה, והמחוקק לא הולך לפצות אף משכיר על אובדן ערך הדירה, שעשויה להיות הנכס העיקרי שלו.
 
אבל נניח לבעלי הדירות ונחזור לדייריהם. הביקוש לדירות מעל 26 מ"ר יזנק כי הוספנו לביקוש את כל מי שגר כרגע בדירות סטודיו קטנות. לפיכך, המחיר שמשלמים האנשים שחיים הכי בדוחק, שגרים בדירת 20 מ"ר כי זה מה שהם יכולים לשלם עליו, יזנק - וחלקם יושלכו לרחוב, כי אין להם כסף לשלם על דירה שראויה למגורים בעיני הגב' לבני והאדון לפיד. חלק אחר יעבור לדירה יקרה יותר, אבל הם יצטרכו לוותר על תרופות, או לימודים, או זמן פנוי מעבודה, או כל דבר אחר שחשוב להם יותר מאשר לגור בדירה של יותר מ-26 מ"ר. כי הרי שום דבר לא מנע מהם לעבור לדירה גדולה יותר לפני שהחוק הזה הוצע, מלבד חיסרון כיס. החוק לא יפתור להם את בעיית חיסרון הכיס, הוא יחמיר אותה: עכשיו הם ייאלצו לשלם שכ"ד יותר גבוה, כי מציעיו חושבים שהם יודעים טוב מהדיירים של אותן דירות איך להוציא את כספם (המועט). גב' לבני, יחד עם האדונים לפיד וחולדאי ונציג הסטודנטים, החליטו שאותם אנשים צריכים להוציא יותר על דיור, ולא משנה על מה הם צריכים לוותר בשביל זה. תודה רבה, גברת לבני ואדון לפיד, בבקשה תנוחו.

אז אני לא הולך ליילל כאן על בולשביזם ומה לא, אבל אם טיפה אכפת לכם מהחלשים באמת, אז תעשו מה שאתם יכולים כדי שהסעיף הרע הזה יוסר מהחוק.

יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

מחשבה מעוררת חלחלה

כל מה שכתוב פה נשמע לי הגיוני. המסקנה האופרטיבית קשה לעיכול. אני איאלץ לישון על זה כמה ימים או שנים, כמו שאני אוהב.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

על מחאות חברתיות ועל סולידריות

אפשר להתלונן על יוקר המחיה. אפשר להתלונן על מחסור במשאבים למטרות שונות. אפשר להתלונן על אי-שוויון, ובכל המקרים חלק מהתלונות הללו יהיו מוצדקות.

אבל כשדורשים שינוי, חשוב להבין על מה אנחנו דורשים לוותר, מי צפוי להיפגע מהשינוי ומה אנחנו מוכנים להקריב כדי לשפר את מה שלא תקין בעינינו. אני מתרשם שרבים מהמשתתפים של מחאות כלכליות כאלו ואחרות מסרבים לענות על השאלה "מאיפה ניקח את הכסף". הסיבות הן טקטיות - אם נגיד שצריך, למשל, להקטין את תקציב הביטחון, נאבד את תמיכתם של אלו שבעיניהם הפחתה כזו תהיה פגיעה בלתי נסבלת בביטחון. אם נגיד שצריך להעלות מיסים, נפסיד את תמיכת המתנגדים להעלאת מיסים. הבחירה הזו הניבה בשעתה הפגנות רבות משתתפים, שעשו הרבה רושם על הדרג הפוליטי לפני כמה שנים. התוצאה היתה, בין היתר, "הישגים" מעט מפוקפקים כמו סבסוד לגני ילדים (החלטה שעוזרת למרובי-ילדים בפרופורציה למספר הילדים שיש להם, ופוגעת במשלמי המיסים, כל אחד יכול לעשות חשבון באיזה צד הוא נמצא). משום שהמוחים סירבו לחשוב מי נפגע מהשינוי, הם קיבלו שינוי שפוגע ברבים מהם-עצמם. (מחקתי את הדוגמה הזאת, קצת כי חינוך חינם זה אחלה, ובעיקר כי היא לא תומכת בטיעון, ואני לא רוצה שישתמע כאילו אני מתנגד למימון ציבורי לחינוך).

כשלא מדברים ולא חושבים על המחיר ועל מי שיצטרך לשלם אותו (בין אם זה תלמידי ישיבות, טייקונים, משלמי מיסים או צרכנים של שירותים חברתיים אחרים), מזמינים את הפוליטיקאים לפגוע בתחומים חשובים אחרים. יאמר ראש הממשלה: רוצים דיור ציבורי? טוב, נפטר את האחיות בבתי הספר. רוצים גנים בזול? טוב, נקפיא את קצבאות הזקנה.

אם נזדעק ונאמר זה לזה, "לא לא לא! לא לכך התכוונו!", כבר יהיה מאוחר מן הסתם, אבל אולי תימלך הממשלה בדעתה ותחליט במקום זאת להגדיל את הגירעון - הרי מעולם לא קרה בארצנו שפוליטיקאי נענש בקלפי על הגדלת החוב הממשלתי. כשהחוב גדל, תשלומי הריבית גדלים (כי משלמים ריבית על סכום גדול יותר), ובסוף ממילא מחזירים את הכל (או פושטים רגל - לא מציאה גדולה). בשלב מסוים, כבר אי אפשר להגדיל את החוב בלי לאבד אמון מצד המלווים, וכל שקל שאנחנו לווים מקרב אותנו לנקודה הזאת. בקיצור, הגירעון של היום הוא כסף שנחזיר או לא נוכל ללוות מחר. יש גם דרכים אחרות להסתיר את המחיר של דרישות חברתיות אבל המחיר תמיד קיים, והוא עלול להיות גדול יותר מהתועלת המשוערת, אם לא נחשוב, ומראש, מאיפה יגיע הכסף.

בטח אמרו את זה לפניי: חלק מהאנשים רוצים משהו, ולא אכפת להם כמה זה יעלה. בחייהם האישיים הם צריכים לנסוע לחו"ל, גם אם אין להם גרוש ליום סגריר. כאזרחים, הם צריכים שירותים חברתיים, גם אם זה בסופו של דבר יעלה להם יותר, או יפגע במישהו שנזקק יותר מהם. אם מסרבים לחשוב על המחיר של הדרישה, איך אפשר לדעת שהמחיר מוצדק?

כשאנחנו בוחרים לדרוש יותר לעצמנו, מבלי לחשוב על המערכת שאנחנו נתונים בה ועל שאר המשתתפים באותה מערכת, אנחנו הופכים לקבוצת לחץ. עוד קבוצת לחץ אחת בין רבות אחרות. כל קבוצת לחץ מרוכזת בעצמה, דורשת יותר משאבים עבור עצמה, ומנשלת, בעקיפין, את כל מי שמחוץ לקבוצת הלחץ. זה בדיוק ההיפך מסולידריות, שחלק מהמוחים בוודאי מייחסים לעצמם. והחלשים באמת, שאין להם קבוצת לחץ אפקטיבית, פשוט יזכו להתעלמות.

כל זה לא אומר, שמחירי הדיור או המזון הם הוגנים. זה לא אומר שהממשלה עושה את מלאכתה נאמנה, או שאין על מה למחות. אבל זה אומר שחובה עלינו להיות ספציפיים בדרישות הפוליטיות שלנו. עלינו להגיד: אנחנו רוצים רפורמה מסוימת, אנחנו צופים שהרפורמה הזאת תפגע בקבוצה מסוימת, ואנחנו סבורים שהפגיעה הזאת מוצדקת כי היא קטנה יותר מהתועלת שתיגרם לנו או לאחרים.

למשל, אפשר לדרוש דיור ציבורי, ולקבוע שהמימון לדיור כזה צריך לבוא, נאמר, מהעלאת מס הכנסה על בעלי הכנסות גבוהות. זו טענה לגיטימית, אבל אסור לנו להתחמק מהאתגר להצדיק אותה. אסור לנו להתחמק מהמחלוקת עם מי שחושב שהעלאת נטל המס תפגע בכולנו בסופו של דבר. עלינו לטרוח להצדיק את הדרישה הזו כלפי עצמנו וכלפי מתנגדינו, גם כדי שהדרישות יהיו הגיוניות, גם כדי שלא יכייסו אותנו בכיס אחד כדי למלא לנו כיס אחר, גם כדי שלא נפגע בעקיפין בחלשים מאיתנו, גם כדי שלא נתעלם מבזבוזים שונים שהדרישה שלנו עלולה לגרום להם, וגם כי אחרת, אנחנו פשוט נזכה ליחס החשדני שרוב קבוצות הלחץ ראויות לו: היחס השמור לחזירים, שתובעים עוד לעצמם ומתעלמים מכל השאר 1 .



1 עם החזירים הסליחה