יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

מפלגת חוק המספרים הגדולים

רבים שואלים (אך לא אותי): כיצד ניתן להתגבר על שליטתן של קבוצות לחץ במפלגות הגדולות? כלומר, אלו שיש בהן פריימריז, לא הדיקטטורות של לפיד וליברמן.


התשובה מתחלקת לשלוש:


1. שינוי החוק כך שבבחירות הכלליות כל מצביע יבחר גם מפלגה וגם מדרג את המועמדים בתוך המפלגה (ראו הפוסט הקודם). הקדים אותי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמציע (בין היתר) הצעה דומה.


2. עד שישונה החוק (בעגלא ובזמן קריב), אין ברירה אלא להתפקד למפלגות קיימות ולשנות מבפנים, עד כמה שאפשר.


3. כשמספיק אנשים דומים בדעותיהם ירצו בכך, יהיה ניתן להקים מפלגה שיש לה "מערכת חיסונית" שדוחה קבוצות לחץ. בקיצור נמרץ, הדרך לעשות זאת היא:


א. חלוקת הבוחרים באקראי לקבוצות קטנות (להלן, "קבוצות הערכה").

ב. כל קבוצת הערכה אחראית על בחינה של מספר קטן של מועמדים (למשל 4 או 3) ודירוגם. כל מועמד נבחן על ידי מספר גדול של קבוצות הערכה, וכל קבוצת הערכה מקבלת צירוף שונה של מועמדים.

ג. משקללים את ההעדפות של קבוצות ההערכה כדי לקבל דירוג של המועמדים.

ד. כל עוד העדפות הבוחרים אינן מובהקות, ממשיכים ליצור קבוצות הערכה אקראיות כדי שידרגו מועמדים אשר הסדר ביניהם איננו מובהק סטטיסטית (אבל מתישהו מפסיקים עם זה כי לאנשים יש גם חיים).


למה התהליך הזה דוחה קבוצות לחץ? בניגוד לפרייימריז המקובלים, בו קבוצת הלחץ יכולה למקד את כוח ההצבעה שלה במספר קטן של מועמדים וכך להקפיץ אותם מעבר למתחריהם, בשיטה הזאת הקולות של ציבור הבוחרים הכללי שבקבוצת ההערכה לא מתפזרים על מספר גדול של מועמדים, ובכך ניטל מקבוצת הלחץ יתרונה העיקרי. משום שבשביל לתחזק קבוצת לחץ צריך להשקיע משאבים (הבוס של הקבוצה משחד, בדרך זו או אחרת, את חברי הקבוצה), קבוצת לחץ שתנסה להשתלט על המפלגה לא תהיה רווחית - לבוס של הקבוצה יהיו "הוצאות" בדמות טובות הנאה שהוא צריך לספק, בדרך זו או אחרת, לחברי הקבוצה, אבל לא יהיו לו "הכנסות", כי הוא לא יצליח להשפיע משמעותית על רשימת המפלגה לכנסת.


עוד יתרון חשוב של השיטה הזו: משום שכל בוחר צריך רק לגבש דעה על 3-4 מתמודדים, משאבי הקשב של הבוחרים לא יותשו על ידי עודף אפשרויות, ויהיה לבוחרים סיכוי לקבל החלטה מעט יותר מושכלת. בכך אנחנו מפחיתים בעקיפין את ההשפעה של פרסום (שכן החשיבות של פרסום עולה ככל שלבוחר יש פחות ידע - פרסום ממלא ואקום של חוסר דעה). הפחתת ההשפעה של פרסום אף תפחית את התלות של מתמודדים בתורמים (אם כי לא תבטל אותה לחלוטין [*]).


פשוט, לא? הצטרפו אלי ויחדיו נקים את מפלגת חוק המספרים הגדולים! זו תהיה מפלגה כל כך מוצלחת, שבשנת 2060 לכל המאוחר נכבוש את השלטון ונחזיר את המדינה לאזרחיה!


[*] - כדי להשתחרר מהשפעת התורמים כמעט לחלוטין צריך להשקיע הרבה משאבים ביצירת היכרות מעמיקה של כל בוחר עם המועמדים אותם עליו לדרג. זה רצוי מאוד, אבל גם דורש מחויבות גבוהה של המצביעים. לא פסול בעיני לדרוש מחויבות כזו מחברי המפלגה שרוצים להשתתף בהצבעה, אבל זו סוגיה בפני עצמה.

יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך להיחלץ מהצרה שנקראת "פריימריז"

מערכת דילים נוספת שמעצימה את האפקטים האלה ולעולם לא זוכה לכיסוי בעיתונות היא מערכת שיתוף הפעולה הבלתי רשמי בין הוועדים השונים. לקראת יום הדין יישבו הפוקדים המרכזיים מטעם הוועדים לישיבת תיאום גורלית, מעין ישיבת מטכ"ל של האוגדונרים הראשיים שמתכוונים לשנע את כוחותיהם ביום הפריימריז. במקרים האלה יידונו בעיקר מקרי הקיצון, כלומר במי תומכים 'מלא־מלא' ולמי 'הולכים על הראש'. מועמד שיקבל תמיכה מלאה מהמטכ"ל של הוועדים יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. ביום הפריימריז יזרמו אליו 7,000–10,000 קולות מבלי שנקף אצבע למען הציבור. כל מה שהוא עשה זה חסם בשקט, מתחת לרדאר, רפורמות בעד הציבור הכללי - והנה הוא כוכב גדול בפריימריז ובמפלגה ומטאור בפוליטיקה הישראלית.
הציטוט לעיל לקוח מתוך כתבה מעולה שפורסמה כאן. אם עוד לא קראתם את הכתבה הזו, אולי לא תבינו את המוטיבציה להצעה המשונה שאשטח כאן. אז בבקשה לקרוא לפחות את החלק הראשון (זה שנכתב על ידי חבר-הכנסת עלום-השם), ואחר כך לחזור לכאן. תודה.

בקטע שקראתם זה עתה, ראינו כיצד נשלטות המפלגות בהן יש פריימריז על ידי קבוצות לחץ מאורגנות היטב. הגם שהקטע המצוטט שם את הדגש על וועדי עובדים, קבוצות הלחץ המיוצגות מעבר לגודלן באוכלוסיה כוללות גם ראשי חמולות, מיעוטים אידיאולוגיים, חקלאים, חובבי קבלה ונהגי מוניות. קיימים גם בעלי ההון כמובן, אבל ייצוג-היתר שלהם מושג בדרכים אחרות. קיימת דרך לצמצם משמעותית את עוצמתן המוגזמת של הקבוצות הללו. איך? יש לשנות את שיטת הבחירות לכנסת כך ש:

1. ביום הבחירות, כל מצביע רושם על טופס ההצבעה את שם המפלגה המועדפת עליו.

2. בנוסף לשם המפלגה, המצביע מדרג את מועמדי המפלגה על פי העדפותיו.

3. חברי הכנסת שבכל מפלגה נקבעים על פי מספר הקולות למפלגה והסדר שבו הם מופיעים על טפסי ההצבעה של חבריה.

יש כמה דרכים לאחד את הדירוג בטפסי ההצבעה לכדי דירוג סופי של המועמדים בתוך כל מפלגה. שיטה פשוטה יחסית היא לספור מלמעלה: קודם מוצאים מי דורג הכי הרבה פעמים במקום הראשון, והוא נבחר ראשון. אח"כ מוצאים מי מהנותרים דורג הכי הרבה פעמים במקומות הראשון או השני, והוא נבחר שני. אח"כ מי מהנותרים דורג הכי הרבה פעמים במקומות 1-3 וכו' עד למילוי מכסת חברי הכנסת של המפלגה.

שיטה זו היא וארייציה פשוטה של שיטת בחירות שנקראת STV, שמשמשת בתהליכי בחירות מסוימים באירלנד, במלטה, בסקוטלנד, הודו, ועוד. בויקיפדיה יש תיאור מאוד מסובך של כללים מורכבים לתרגום הטפסים לדירוג הסופי, ואני לא מבין למה צריך לסבך כל כך הרבה. אבל לא משנה באיזה שיטה סופרים את הקולות, העיקר הוא שאין פריימריז.

איך זה עדיף על מה שיש לנו היום? הייצוג של קבלני הקולות ייקטן פי עשרה לפחות: בעוד שבפריימריז האחרונים בליכוד הצביעו 73 אלף איש, ב-2013 הצביעו למפלגה 885 אלף אנשים. בפריימריז ב-2009, הצביעו רק 48 אלף חברי מפלגה [1], וזה כבר יחס של אחד לשמונה-עשרה.

תוצאת לוואי נעימה של המעבר לשיטה החדשה הוא העלמות התופעה הלא-מאוד-דמוקרטית של התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת. המפלגה תייצג את מצביעיה, ורק אותם. סביר גם ששינוי כזה יעודד את הציבור הרחב להתעניין מעט יותר בהרכב המפלגות להן הוא מצביע, וזו תוצאה רצויה בפני עצמה.

ומה לגבי הקבוצה האחרת שמיוצגת יתר על המידה, בעלי ההון? גם אותם אפשר להחליש, אבל בשביל זה צריך לשלב שיטה אחרת - למשל סורטיציה, וזה כבר דיון בפני עצמו.

[1] - פנחס וולף ב"וואלה!", 2008-12-09